החלטה בתיק רע"א 1474/12

1.        מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בירושלים מיום 7.2.2012 ברע"א 30132-11-11 (כב' השופט י' שפירא), במסגרתה נתקבל ערעור המשיבים על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 30.10.2011 (כב' השופטת א' שניידר).

2.        בין הצדדים מתנהלים בבית משפט השלום בירושלים הליכים מרובים שעניינם הזכויות הקנייניות בדירה ברחוב אלאחטל 18 בודאי ג'וז בירושלים, הידועה גם כחלקה 145 בגוש ירדני 57 (גוש 30505) (להלן: "הדירה"). עולה כי לסכסוך פרקים רבים, ואולם לפרק הנדון כאן חשוב הרקע העובדתי הבא:

           בזמנים הרלוונטיים השכירו המשיבים את הדירה למשפחת פיתיאני (להלן: "השוכר הראשון"). ביום 30.12.2010 הוציא מלפניו בית המשפט המחוזי בירושלים צו (כב' השופט מ' דרורי), לפיו נאסר על מי מהצדדים למכור, להחכיר או לעשות כל דיספוזיציה בדירה. הדברים אף הודגשו באופן הבא: "משמעות הדבר היא כי מי שגר בדירה לא יפונה, והמשטרה לא תפנה אף אדם הגר בדירה" (סעיף 3 להחלטת השופט דרורי). במרוצת הזמן המשיכו ההליכים בתיק, אף הושגו הסכמות בין הצדדים ביחס לחזקה בדירה במשך התקיימות ההליכים, ואולם ביום 6.7.2011 הוגשה על ידי המשיבים בקשה דחופה, בה נאמר כי ביום 1.7.2011 השתלט המבקש על הדירה, סילק ממנה את השוכר הראשון ומשפחתו באלימות, והותירם ללא קורת גג. עוד באותו היום נתן בית משפט השלום (כב' השופטת א' שניידר) החלטה בבקשה וקבע כי החלטתו של השופטת דרורי "לפיה רשאים השוכרים להמשיך ולהתגורר בדירה עד להחלטה אחרת - נותרה על כנה. לפיכך, אם אכן התובע השתלט על הדירה - עליו לפנותה תוך 24 שעות. משטרת ישראל תסייע לנתבעים בביצועו של צו זה" (להלן: "צו הפינוי").

           התמונה מסתבכת. ביום 2.7.2011, לאחר שקיבל, או שמא - תפס, המבקש את החזקה בדירה, השכיר אותה למר אשרף חמוד (להלן: "השוכר השני"). בעקבות צו הפינוי שהוזכר לעיל, הגיש השוכר השני בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על מי מהצדדים להפריע לו להשתמש בדירה. בהחלטה מיום 14.7.2011 דחה בית משפט השלום את הבקשה (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס). נקבע כי בחינת מאזן הנוחות נוטה לצד השוכר הראשון "שהתגורר לכאורה במושכר עם משפחתו זה מכבר... אל מול כניסתו "הטריה" של [השוכר השני] למושכר זאת, עוד בטרם פונו כל חפציו של [השוכר הראשון] ממנו" (סעיף 14 להחלטה). נקבע כי למבקש לא הייתה כל זכות להשכיר את הדירה לשוכר השני, וכי האחרון ידע לכאורה על זכויותיו של השוכר הראשון בנכס. על החלטה זו הגיש השוכר השני בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, כמו גם בקשה לעיכוב ביצוע שנתקבלה (החלטה מיום 17.7.2011, כב' השופט ד' מינץ). ביום 6.10.2011 התקיים הדיון בבקשת רשות הערעור (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ). בהסכמתו של השוכר השני נמחקה הבקשה, ואולם יחד עם זאת נקבע כדלקמן:

"לאור העובדה שמשמעות דחיית הבר"ע היא פינוי [השוכר השני] ובני משפחתו מהדירה, ומאחר וה[שוכר השני] שילם... דמי שכירות בגין הדירה עד ליום 2.11.11... יחול עיכוב הביצוע שניתן על ידי כב' השופט ד. מינץ עד ליום 2.11.11".

           בהתקרב מועד פינויו של השוכר השני מהדירה, הוגשה על ידי המבקש ביום 24.10.2011 בקשה נוספת לעיכוב ביצוע החלטת הפינוי. בהחלטתו מיום 30.10.2011 דחה בית משפט השלום (השופטת א' שניידר) את הבקשה, אך הוסיף כדלקמן:

"הואיל והתרשמתי כי כיום יושב בדירה בפועל [השוכר השני], ואף ניתן לו צו עיכוב ביצוע הפינוי עד ליום 2.11.11 עקב תשלום דמי השכירות עד למועד האמור - נראה שיהא זה ראוי והוגן להשאיר על כנו מצב זה, דהיינו להתיר ל[שוכר השני] להמשיך להתגורר בדירה, בתנאים שייקבעו והמפורטים להלן, ולא לשנות את המצב על ידי היתר לנתבעים לשוב ולהכניס שוכרים מטעמם לדירה, בין אם [השוכר הראשון] ובין אם שוכר אחר...

לפיכך, ניתן בזאת צו עיכוב ביצוע החלטת הפינוי של [השוכר השני] מן הדירה עד להכרעה בהליך העיקרי, או עד לתום תקופת השכירות שלו (2.7.12), לפי המוקדם, ובלבד ש[השוכר השני] יפקיד בקופת בית המשפט, לא יאוחר מיום 3.11.11, את יתרת דמי השכירות עבור מלוא תקופת השכירות על פי ההסכם שבידו, דהיינו עבור התקופה שבין 2.11.11 ועד 2.7.12".

3.        על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. נטען על ידם כי החלטת בית משפט השלום מיום 30.11.2011, אשר מאריכה בפועל את שהייתו של השוכר השני בדירה עד ליום 2.7.2012, סותרת את החלטת כב' השופטת כנפי-שטייניץ מיום 6.10.2011 אשר קבעה כי עיכוב הביצוע יעמוד בתוקף עד ליום 2.11.2011 בלבד. בהחלטתו מיום 7.2.2012, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה (כב' השופט י' שפירא). נקבע כי בהליך שהתקיים לפני כב' השופטת כנפי-שטייניץ הסכים השוכר השני להתפנות מהדירה, ובית המשפט נתן לו ארכה לצורך כך. ואולם למרות זאת מצא הוא לנכון להגיש שתי בקשות נוספות לעיכוב ביצוע ההחלטה לה הוא עצמו הסכים. נקבע כי על אף שהשוכר השני לא היה צד להליך, הרי שידע הוא על המועד בו עליו לפנות את הדירה, קל וחומר שעה שהוא הסכים לכך. עוד נטען כי גם אם היה מקום לבקש עיכוב ביצוע של ההחלטה האמורה, הרי שהבקשה צריכה הייתה להיות מופנית לבית המשפט המחוזי אשר נתן אותה, ולא בדמות בקשה חדשה לבית משפט השלום (הבקשה מיום 24.10.2011). על כן נקבע כי השוכר השני יפנה את הדירה תוך 7 ימים מיום המצאת ההחלטה. מכאן הבקשה שלפני.

4.        בבקשה עבת הכרס שהונחה לפני מגולל המבקש - הוא כאמור מי שהשכיר לשוכר השני את הדירה - את השתלשלות ההליכים בתיק דנא. בין היתר מפרט הוא בטענותיו כי שגה בית המשפט משקבע כי נבחר מתווה דיוני לא נכון, שכן החלטת הפינוי מיום 6.7.2011 ניתנה נגד המבקש, בעוד החלטת השופטת כנפי-שטייניץ ניתנה נגד השוכר השני. משאלה הם פני הדברים, הרי שזכאי היה המבקש להגיש לבית משפט השלום בקשה חדשה לעיכוב ביצוע. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משנתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום מיום 30.11.2011, שכן בקשת רשות זו לא עמדה בתנאים הקבועים בתקנות. נטען כי החלטת בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי הוגשה בשיהוי ניכר של 17 ימים, כי המשיבים אינם נקיי כפיים. הוסף כי לא היה מקום לפגוע בזכויותיו של השוכר השני אשר לא היה צד להליכים מושא בקשה זו.

5.           בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

           עיינתי בבקשת הרשות לערער. המבקש לא הותיר אבן לא הפוכה וירד לפרטי הפרטים של הסכסוך בין הצדדים, על השתלשלות ההליכים הארוכה בו. המבקש לא פסח על אף טענה אפשרית על מנת לשנות מהכרעתו של בית המשפט המחוזי. מלאכה זו יסודית היא. ואולם, מצידו השני של המטבע יש בה כדי להראות כי אין המדובר בשאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, אלא מחזקת היא את התחושה כי המחלוקת מצויה ב-ד' אמותיהם של הצדדים להליך, על המשקעים, אי ההבנות ומטעני העבר. במובן זה, אין לומר כי מקרה זה מצוי בגדרם של אותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור.

           זו אף זו, כידוע, על דרך הכלל לא ייטה בית משפט זה להתערב בשיקול דעתם של בתי המשפט קמא ככל שהדברים נוגעים לשאלת מתן סעד זמני, קל וחומר כאשר מדובר בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (15.11.1998). אמנם, בית המשפט המחוזי מצא להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשאלת הסעד הזמני. איני רואה בכך די כדי להצדיק מתן רשות לערער. כאמור, אין בבקשה זו דבר מעבר לעניינם הקונקרטי של הצדדים (וראו רע"א 7954/07 אייל שויקה ואח' נ' אלון בולדו ואח'(12.11.2007). ואל תשיבני שהמדובר בענייננו בסעד של פינוי אדם מדירת מגורים. המבקש, אשר על פי הנטען שינה בכוח הזרוע את הסטטוס-קוו שנקבע על ידי בתי המשפט, מבקש כעת להאריך את השינוי במצב הקיים, כאילו לא הוא אשר יצר מצב זה.

           הערה אחרונה ביחס ל"נוכחותו" של השוכר השני בהליכים. ככל שהדברים אמורים בו, הרי שההליכים לגביו הסתיימו עם הסכמתו למחיקת בקשת רשות הערעור בפני כב' השופטת כנפי-שטייניץ. במסגרת החלטה זו, הסכים הוא לפינויו מהדירה ביום 2.11.2011. סבורני, כי מקום בו לא היה השוכר השני מרוצה מפסיקה זו, שומה היה עליו להגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע לפני בית המשפט המחוזי, או לחלופין להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. אין זה ראוי כי המבקש כאן, אשר יש לו עניין מהותי בהישארותו של השוכר השני בדירה, ישתמש באחרון כמעין כלי שרת בפועל לניהול המערכה המשפטית. זאת ועוד, השוכר השני הוא המצהיר מטעם המבקש בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בתיק זה. סבורני כי נוכח הסכמתו בעבר לפינוי הדירה - מעלה עמדתו תמיהה.

           הנה כי כן, המבקש לא הצביע כי נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי בגדרה הורה על ביטול החלטת בית משפט השלום. על פני הדברים, תוצאה זו של בית המשפט המחוזי משכללת את השתלשלות ההליכים בתיק דנא, לרבות עמדת השוכר השני.

6.        הבקשה נדחית. נוכח החלטה זו אין מקום לדון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה היום יחד עם הבקשה העיקרית. בהיעדר תגובה אין צו להוצאות.

          ניתנה היום, ‏כ"ו בשבט תשע"ב (19.2.2012).